<h1>הרוקח סימן ש"י</h1>
<h2>דף כט:</h2>
משנכנס אב ממעטין בשמחה ואין אורגין בגדים כדאמרי' בירושלמי בפ' מקום שנהגו אמר זעירא הני נשייא דנהגי דלא מישתייה מן אב עליל מנהג שבו פסקה אבן שתיה מה טעם כי השתות יהרסון, דלא מישתייה ל' שתי. אר"פ הלכך האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי כותי לישתמיט ליה מיניה באב דריע מזליה. ואין עושין סעודת ארוסין כדאמר בירושלמי בפ' א' דתענית ובפרק א' דכתובות אמר שמואל אפי' ט' באב יארס שלא יקדמנו אחר ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין. וביבמות בפ' החולץ תניא מר"ח עד התענית העם ממעטין בעסקיהן וכו' עד סעודת אירוסין אסור, הא ליארס שפיר דמי. בפ' בג' פרקים שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס עד ט' באב אפי' להניח ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ וקיי"ל אע"פ שאין בהן משום גיהוץ אסור ללובשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה. אם ט' באב בשבת ונדחה עד יום א' מותר לכבסן וכן משמע בירושלמי, אך אין לכבס פן יבא להתיר שבת שחל להיות ט' באב בתוכה ואף לכבס ולהניח אסור כדאמרינן בפ' א' דביצה גבי ביצה אישתקד וכן גבי יום הנף. ופסיק רבא אסור לכבס בגדים ללבן באותה שבת לפניו אבל לאחריו מותר. וקטן או אשה בימי ליבונה מותר ללבן אפי' שבוע שבו ט' באב. תניא שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס, כיצד חל להיות באחד בשבת מותר לכבס כל השבת כולה בשני ובשלישי וד' וה' לפניו אסור לאחריו מותר חל להיות בע"ש מותר בה' מפני כבוד שבת. ונראה שאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת שחל בו ט' באב. מיהו מנהג אבותינו הקדושים שאין אוכלין בשר ואין שותין יין ואין רוחצים מר"ח עד ט' באב.
ט' באב שחל להיות בשבת מתענין יום א' ולא יום ו' אקדומי פורענותא לא מקדמינן וכן י"ז בתמוז וכן ג' בתשרי שחל ביום ז' מאחרין. אבל הולך בט' באב לבית הכנסת. אחר ט' באב השבתות מפטירין נו"ע א"רק, ואם יש נשואין באלו שבתות אין אומר שוש אשיש. ואם חל ר"ח אלול בשבת מפטירין השמים כסאי. בפ' בת' דמגילה אמרי (אמרי) בראשי חדשים קורא ובראשי חדשיכם ומפטיר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. בפרקי דרבי אליעזר נהגו לתקוע מראש חדש אלול וכן המנהג.
תניא ט' באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתה ונראה שיבצע על ב' ככרות ומברך נחמנו. ודברים של צנעה תשמיש מותר בשבת שחל בו ט' באב ולא דמי להא דאמר ר' יוחנן במועד קטן בשבת דברים של צנעה נוהג שעולה למנין אבילות. ואין הלכה כר' יהודה דמחייב בט' באב בכפיית המטה. וצריכין ליזהר שלא יאכלו גבינה או חלב כי אכלו בשר בסעודה שלישית. יש שאוכלין בשר ושותין יין כמו הלכה שאין אבילות בשבת. ואין אומרין צדקתך צדק. ומנהג אבותי יושבין על גבי כסאות נמוכים בשבת ולא על גבי קרקע ואוכלין על שולחן קטן ביצים ושותין מים ואין מברכין נחמנו ואין הולכין יחפים אך במ"ש אחר ברכו חולצין מנעליהן ויושבין על גבי קרקע ואין אומר ויהי נועם ולא ואני זאת בריתי אך לאחר איכה אומר קינות ואומר ואתה קדוש וגומר סדר קדושה וקדיש ואין אומר תתקבל ולא ויתן לך.
<h2>דף ל.</h2>
ערב ט' באב לא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין. אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא מו' שעות ולמעלה ובסעודה המפסקת וכן הלכה, ואם היה רגיל לאכול בי' אוכל בה' לשתות י' כוסות שותה ה', ואם רוצה לאכול צנון או מליח אחר סעודתו הרשות בידו. תניא הסועד ערב ט' באב אם היה עתיד לסעוד סעודה אחרת מותר לאכול בשר ולשתות יין. והא דתנן לא יאכל בשר אבל בשר מליח מותר אם הוא ג' ימים מלוח, ושותה יין מגתו כל זמן שהוא תוסס. אמר רב יהודה כך היה מנהגו של ר' אליעזר מביאין לו פת חרבה במלח ויושב בין תנור לכירים ואוכל ושותה אחריה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. באיכה רבתי רבי כיון שהיה אוכל סעודת ט' באב היה נוטל פרוסה וטובלה באפר לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר, וכן רב בירושלמי. ומנהג לישב בסעודה המפסקת על גבי קרקע ואוכלין ביצים מבושלים קשים שאין להם פה ושותין מים ואין שוחקין. והולכין יחיפין לבית הכנסת ויושבין על גבי קרקע.
אין שאילת שלום בט' באב ולהדיוטות משיבין בשפה רפה. צריך לאכול ערב ט' באב מבעוד יום דאמרינן בפ' א' דתענית אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא ט' באב. וקורין בלילה איכה ישבה וקינות. באיכה רבתי ובמסכת סופרים משמע שיש לקרות איכה ואין מתפלל נחם בברכת ירושלם אלא במנחת ט' באב. תנו רבנן כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ואסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות ובאגדות. וקורא בקינות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיה ותינוקות של בית רבן בטלין. בפ' א' דתענית כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואונן אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו בין בחמין בין בצונן. וביומא בפ' יוה"כ ערב ט' באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים למחר מקנח בו ידיו ורגליו דרחיצה אסור. בהשכמה רוחץ ידיו דהוי כמו להעביר הזוהמא ואמרינן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה מותר כדאמרינן בפ' בתרא דיוה"כ והוא הדין כשנפנה או מטיל מים משפשף כדאמרינן ביומא. ואמרינן בפ' כל הבשר נמי משום שיבתא פר"ח שבתינוק בן ה' שנים אמרינן יד לעין תיקצץ או לאוזן או לפה עליהן צריך נטילה אבל בשריית מפה מותר לקנח כל שעה פניו ידיו ורגליו ואם רגליו מלוכלכות מותר לרחצם. ירושלמי בפ' א' דתענית הורה רבי אחא בבא מן הדרך והיו רגליו כהות עליו מותר לרוחצם במים. חייבי טבילות טובלין כדרכן אף בט' באב בפ' מקום שנהגו. בט' באב אסור להושיט אצבעו במים. סיכה אסור אם אין לו כאב יש לו כאב מותר. אסור בנעילת סנדל בעיר בקש לצאת יוצא ונועל כדרכו נכנס לעיר חולץ. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין ובמקום שנהגו לעשות עושין, והני מילי על ידי עצמו אסור במקום שלא נהגו אבל על ידי גוים מותר אפי' בביתו, וכן בי"ד בניסן דאין שייך לומר אמירה לכותי' שבות כי אם גבי יו"ט ושבת וחש"מ. תלמידי חכמים בטילין וכל אדם. אין בבבל אלא תשעה באב בלבד. מעוברות ומניקות מתענות. העושה מלאכה בתשעה באב אין רואה סימן ברכה לעולם והאוכל ושותה בו אינו רואה בשמחתה ועליו נאמר ותהי עונותם על עצמותם. במגילה בשילהי פ' בני העיר קורא כי תוליד בנים ומפטיר אסף אסיפם וקורא שלשה והשלישי מפטיר. במנחה קורא ויחל ומפטיר דרשו. תשעה באב שחל להיות בשבת יפסיק סעודתו מבעוד יום ואינו מבדיל עד ליל שני ולא יאמר בורא מאורי האש כדאמרי' בפסחים ולא בשמי' אך במ"ש כשיראה הנר פושט את ידיו ואומר בורא מאורי האש ובשמים כשירצה, ואומר המבדיל בין קודש לחול מפני עשיית מלאכה ולא יאמר ויהי נועם אלא איכה ובא לציון ולא יאמר ואני זאת בריתי. שחרית תשעה באב אין נופלין על פניהם על שם סכות בענן לך מעבור תפלה שתם תפלתי. במנחה מתפלל כל התפלה ויחיד אומר עננו בשומע תפלה ובברכת ירושלם אומר נחם ומסיים מנחם ציון ובונה ירושלם. תשעה באב אין מתעטפין על שם בצע אמרתו ולא תפילין על שם השליך משמים ארץ תפארת ישראל. נותנין אפר מקלה בראשיהן כדאיתא בפרק חזקת הבתים לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר. המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.
